המועדונים שלנו:
דף הביתאיה אברמסון - האישה שאוהבת התחלות
 
איה אברמסון - האישה שאוהבת התחלות
 
איה אברמסון - האישה שאוהבת התחלות

             
                                    מאת  ערה בן-יהוידע, מועדון גבעתיים

בכל שנות העבודה שלה, חפשה איה הזדמנויות להתחיל פרויקטים, לייסד
מסגרות, להקים, לתכנן, לבנות ולבצע מבראשית. ולמזלה, אכן ניקרו בדרכה
כמה הזדמנויות פז שכאלו.

בנערותה השתייכה לתנועת השומר הצעיר בקן צפון בתל-אביב, במחזור
שיסד את קיבוץ רבדים. כשהייתה עדיין תלמידה בתיכון, הוקם הקיבוץ
בגוש-עציון, אך עם נפילת הגוש במלחמת השחרור, והליכתם של כל חבריו
לשבי בירדן, נותרו בארץ רק קבוצת מייסדים בודדים ואיה ביניהם. עד
לשובם של החברים מהשבי, התגוררו הבנות בקיבוץ כפר מנחם, בסמוך
לאדמות שהיו מיועדות להקמת הקיבוץ מחדש. וכך, שלא כמו בתהליך הרגיל
של הקמת יישוב, החלו הבנות עצמן לעבוד בחקלאות בשטח המיועד, עברו
להתגורר במגורים זמניים בקרבת מקום, וכשהשתחררו הבחורות והבחורים
מהשבי, עברו כולם ביחד למקום הקבע של הקיבוץ, והקימו אותו מחדש, עם
כל הכרוך בצורך לשקם ולהשתקם לאחר הטראומה שעברו.
עם לידתו של הילד הראשון בקיבוץ, הוטל על איה לתכנן ולהקים את בית
התינוקות. היא נשלחה ללמוד טיפול בתינוקות בבי"ח "העמק" בעפולה,
ולעבור "סטאז'" בקיבוץ משמר העמק, חזרה לרבדים, הקימה את בית התינוקות
מן היסוד, וניהלה אותו במשך קרוב לעשרים שנה.
בתוך התקופה הזו ילדה איה שלושה  ילדים "פרטיים" משלה, וכך זכתה לטפל גם
בהם, בנוסף לעשרות התינוקות שגידלה בשנים אלו.
כשבנה הבכור התגייס לצה"ל, החליטה איה לשנות כיוון, ובניגוד להחלטת הקיבוץ,
לקחה חופשה, ויצאה לאוניברסיטה בירושלים ללמוד עבודה סוציאלית. צעד זה
היה אמיץ במיוחד, בהתחשב בעובדה שבשנה הראשונה לא הייתה לה כל תמיכה
מצד הקיבוץ, לא כלכלית ולא מוראלית, והיה עליה להשקיע מאמץ, כדי להתגבר
על קשיים רבים, לשמור על קשר עם משפחתה בקיבוץ, ולהשלים את כל המטלות
של מסגרת הלימודים. איה עמדה בכך, ועם סיום הלימודים, לאחר תקופה של

שהות בקיבוץ, ועבודה בקיבוץ שכן, עזבה לתל-אביב, ופנתה לעבודה במרפאה
לשיקום נפשי שהקימה התנועה הקיבוצית לטיפול בנפגעי צה"ל ממלחמת יום כיפור.
ושוב, כשנקרתה לה הזדמנות לבנות מסגרת טיפולית מן המסד, הצטרפה איה,
כעובדת סוציאלית שרכשה כבר ניסיון בטיפול נפשי, לקבוצה של אנשי מקצוע
בפסיכיאטריה שהקימו מרפאה לבריאות הנפש בחולון. במרפאה זו עבדה איה
כ – 20 שנה בטיפול בחולי נפש ובאנשים שסובלים ממצוקות נפשיות שונות,
הדריכה סטודנטים, והמשיכה ללמוד ולהתמחות בשיטות טיפול שונות.
אחת השיטות בהן התמחתה היא טיפול באמצעות הרפיה והיפנוזה,  ובה
השתמשה במיוחד בעבודתה במכון של ד"ר קליינהאוז במשך כ - 8 שנים.

בד בבד עם עבודתה במרפאה בחולון, הוצע לאיה להוביל פרויקט חדש:
בשנת 1988 הוטל עליה לפתוח בחולון מסגרת ניסיונית וייחודית לטיפול בבני נוער
חולי נפש, שבשל מחלתם והצורך להתאשפז מדי פעם, לא יכלו להמשיך ללמוד בבתי-הספר
הרגילים. ואיה, כהרגלה, שמחה מאוד על האתגר לבנות מסגרת מבראשית, ועשתה
זאת בהצלחה רבה, תוך שהיא מגייסת את כל הידע המקצועי שרכשה, את המעוף
והיכולת האירגונית, והקימה מסגרת ללימודים תיכוניים, עם צוות גדול,
רב מקצועי, שכלל, מלבד מורים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכיאטר, גם
מטפלים באמנויות.  והעיקר הוא, שגם כאן ניתנה לאיה הזדמנות לעצב דרך
פעולה ייחודית ולהעביר מסר שהיא רואה בו חשיבות עליונה: גם לאדם חולה נפש
יש לאפשר להשתקם בתחומים שהוא טוב בהם, בתחומים שבהם הוא יכול לבטא
את החלקים הבריאים והחזקים שיש בו.
פעילות זו הוכרה והוערכה ע"י הפדרציה האירופאית של הסורופטימיסט, אשר העניקה
לאיה מילגה. המילגה איפשרה לרכוש כלי נגינה לטיפול בחניכים באמצעות מוסיקה.
בעקבות הענקת המילגה האמורה, החליטה במקביל עיריית חולון אף היא להעניק
לאולפנה מילגה מיוחדת.

במסגרת הסורופטימיסט  -  איה היא חברה פעילה. היא הייתה נשיאת מועדון
ר"ג-גבעתיים, וכן הייתה בין מקימות מועדון גבעתיים. במשך השנים השתתפה איה
בכל הפעילויות של המועדון, וגם כאן, כחובבת התחלות, התאפשר לה, ביחד עם
עליזה עופר, לתכנן ולנהל סמינר שנתי לעולות חדשות מברית המועצות, בו נפגשה
קבוצה של נשים שעלו בעליה ההמונית של שנות התשעים עם חברות מועדון גבעתיים,
שמעו הרצאות ולמדו על החיים בארץ מאספקטים שונים ומגוונים.

אין לי ספק, שגם היום, ממרום גילה של איה, היא עדיין "זוממת" התחלות,
ותמיד נעים ומעניין לפנות אליה כשצריך עצה טובה, חשיבה רעננה, וראייה
חכמה של דברים.