המועדונים שלנו:
דף הביתנאיפה בשארה - עובדת סוציאלית חלוצה
 
נאיפה בשארה - עובדת סוציאלית חלוצה
 
נאיפה בשארה - עובדת סוציאלית חלוצה

נאיפה בשארה: עובדת סוציאלית חלוצה
מאת ערה בן-יהוידע, מועדון גבעתיים

נאיפה נולדה בנצרת לפני כ - 80 שנה. אביה הוא בן נצרת ואמה היא מצרית ממוצא קופטי.
היא למדה בבי"ס פרנצ'סקני בנצרת, בו היתה נהוגה הפרדה בין בנים לבנות. (בעבר היוו
הנוצרים בעיר כ – 75% מכלל התושבים והמוסלמים היו השאר. היום המצב הפוך. יש הגירה רחבה מהכפרים בסביבה ונצרת השתנתה מאוד).
בשנת 1948 הוחל חוק חינוך חובה במדינה, ואז עבדה נאיפה כמורה באחד הכפרים בסביבה,
אליו היתה מגיעה לאחר צעידה ממושכת ברגל.
בשנת 1954 נפתחו קורסים מזורזים שהכשירו עובדים סוציאלים עבור המגזר הערבי, תוך הסבה ממקצועות אחרים. הקורס התקיים בחיפה במשך שלוש שנים והתנהל באנגלית. בסיום הקורס, מכיוון שנאיפה הצטיינה בלימודים, שלחו אותה למקומות נידחים כמו סחנין , עראבה, דיר חנא וכד', ובימי שישי ושבת עבדה במשרד הרווחה בנצרת. היא קבלה תואר של מנהלת לשכה ועסקה בעבודה קהילתית כוללנית.
במשך הזמן הגיעו עובדות צעירות והיא הדריכה אותן בעבודה בתמרה ובשפרעם.
היו מקרים בהם לא יכלה לחזור הביתה יומיום, ולעתים קרובות נזקקה לנסיעה בטרמפים או לצעידה ארוכה ברגל, לפעמים גם בגשם ובבוץ, וקרה גם שהיה צורך לרכב על חמור כדי להגיע לכפרים נידחים.
המשרד היה רחוק, ובכפרים בהם עבדה, נקבעו, לעתים, העניינים על פי החלטת המוכתר, שקבע עובדות לפי יחסיו עם המשפחות שהיו בטיפול. קרה למשל, שהמוכתר המליץ על משפחה כנזקקת, ולאחר זמן מה, כשהתקלקלו היחסים אתה – ביקש מנאיפה להפסיק לטפל בהם.

בשנת 1975 ביקשו ממשרד הרווחה שנאיפה תעבור לירושלים המזרחית מפני ששלטה בעברית,
באנגלית ובערבית.
עבודת הרווחה בארץ היתה מסודרת למדי מכיוון שהיתה בידי משרד הרווחה, אך בירושלים
המזרחית לא היה תקציב, ונאיפה נאלצה לעבוד עם אגודות צדקה בינלאומיות. האגודות היו
מקבלות כספים רבים מירדן ומסעודיה, ואולם הכסף לא חולק לנזקקים באופן צודק.
לאחר כמה שנים, על אף תנאי העבודה הטובים, ויתרה נאיפה על התפקיד, מפני שלא הצליחה
להשיג שיתוף פעולה עם מנהלי אגודות הצדקה.
התקופה הזו בירושלים היתה מועילה במיוחד, משום שכך הזדמן לנאיפה להכיר מקרוב את
אנשי משרד הרווחה בירושלים ואת דרכי עבודתם. ואמנם כשחזרה לנצרת שינתה את אופן
עבודתה תוך שהיא מנצלת את הידע שצברה.

נאיפה יזמה הקמת מסגרות לסידור חוץ ביתי של ילדים ונערים במצוקה. בעבודתה נתקלה
במקרים רבים של ילדים וילדות, נערים ונערות שסבלו מהשהייה בביתם, או שההורים לא
תפקדו כראוי בטיפול בהם, והיה צורך להרחיקם מהבית. נאיפה, בתושייה רבה, ותוך הבנה
של הדקויות המנטליות והתרבותיות, הצליחה לבנות ולאתר מסגרות שהיוו תחליף זמני לבית,
עד שהמצב הוטב והבעיות באו על פתרונן, ואפשר היה להחזיר את הילדים לבתיהם.

בינתיים גבר מאוד הצורך לסידור חוץ ביתי של ילדים בסיכון: מ - 100 תיקים הגיעו
ל - 250 תיקים. בנצרת היתה רק מפקחת ערביה אחת. ההחלטות בכל הקשור לילדים ונוער,
למפגרים ולקשישים התקבלו במשרד המחוז בחיפה, והיה צורך ללחוץ שם על סידור הילדים
שהיו במצוקה.
לאחר מספר שנים איחדו את כל הלשכות ובנצרת היה המרכז – ואז הפכה נאיפה למפקחת בשרות לילד ולנוער, לנערות במצוקה, אומנה, והשרות לגיל הרך. היה עומס רב מאוד של עבודה,
וקשה היה להחליט מאיפה מתחילים.
מכיוון שהיתה חברה בוועדת השמה ארצית למגזר הערבי לסידור חוץ ביתי, עזרו לה בהקמת מסגרת ראשונה ל - 12 ילדים בבית משפחה. היא החלה בפעילות זו בכפר עיאבלין. אח"כ
הקימה מסגרת נוספת במנזר בציפורי – ועכשיו יש שם 110 נערות!!
בשלב הבא הקימה משפחתון לבנים, ועכשיו יש מסגרות כאלו בתמרה, בראמה ובמאג'ד-אל כרום.

מרגע שעליה קדם התמנתה כמפקחת ארצית לגיל הרך התאפשר לנאיפה להקים משפחתונים
נוספים וכן גדלו המכסות לילדים במעונות. כיום יש באזור נצרת והגליל כ - 1,500 משפחתונים!!
בהקמת מסגרת של משפחתון יש יתרונות רבים הן לילדים שבסיכון, הן לאם הבית, שעבורה
זוהי הזדמנות לעבוד ולהתפרנס, והן לאמהות לילדים שרוצות לצאת לעבודה וזהו סידור
אידאלי לילדיהן.

נאיפה יזמה גם הקמת מסגרות של משפחות אומנה לילדים בסיכון, או לילדים של אם חולה
שאינה יכולה לטפל בהם. היא התחילה בשכנוע של קרובי משפחה שלה, שהסכימו להיות
משפחת אומנה, ועברה להשמת הילדים במשפחות אומנה אחרות. המסגרת הזו מועילה מאוד
גם במקרים שההורים של הילד לא מסכימים להוציא אותו לפנימייה.

עם פרישתה לגמלאות, כאשר מאחוריה שנות עבודה רבות ופוריות, זכתה נאיפה להערכה והוקרה רבה גם ממנהליה וגם מהעובדים הסוציאליים הצעירים שטרחה לטפח, להדריך
ולהנחות במסירות רבה.

לאחר שהתאלמנה עברה נאיפה לחיות מספר שנים בקנדה בקרבת המשפחה של אחיה, כשהיא מצויידת בכתובת של מועדון הסורופטימיסט באוטווה, שקיבלה מעליה קדם. שם, במסגרת חברותה במועדון, עבדה בהתנדבות עם מהגרים מלבנון ועזרה להם בתרגום, ליוותה אותם בסידורים ועזרה להם להתגבר על קשיי הקליטה.
כשחזרה ארצה, עברה להתגורר ביפו והצטרפה מייד למועדון הסורופטימיסט בתל-אביב, ועם
סגירתו - עברה למועדון גבעתיים.
היום נאיפה מתנדבת לעזרת קשישים, חולים ונזקקים אחרים בקהילתה, בביקורים ובליווי
ונעזרת בידע המקצועי הרב שרכשה בעשרות שנות עבודתה.